מאירי על קידושין ז׳

1 האשה שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך באותה הנאה והוא הדין לדעת גדולי הדור אם אמרה הלוה מעות לפלוני ואקדש אני לך הרי זו מקדשת אע"פ שאין הנאה מגעת לידה שהרי ערב משתעבד בלא הנאה מגעת לידו ומכל מקום דוקא כשיאמר האיש לאשה הדברים כהלכתן והוא שבשעה שהוא נותן המנה לאותו פלוני יאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מנה שאני נותן לפלוני ומכל מקום אם היה הוא נותן לה מנה לקדשה ואומר לה הרי את מקדשת לי והיא אומרת תנהו לפלוני ואני מתקדשת בו אין צריך אמירה אחרת ומכל מקום אם אמרה הרויח זמן הלואה לפלוני ואקדש אני לך כתבו גדולי הדור שאינה מקדשת שהרי כיוצא בה בערב פטור הואיל ולא על אמונתו הלוהו כמי שיתבאר באחרון של בתרא ואין צריך לומר אם אמרה זרוק מנה לים ואקדש אני לך:

2 אמר לה הי לך מנה ר"ל משלי והתקדשי לפלוני שאני שלוחו ואומר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לפלוני שאני שלוחו במנה זה שאני נותן לך משלי הרי זו מקדשת אע"פ שאותו שנתקדשה לו לא חסר כלום שהרי מצינו כיוצא בו בעבד כנעני שפודין אותו אחרים בממונם והוא יוצא לחירות ואם אינו שלוחו צריך שיהא שם אותו פלוני ויאמר בשעת נתינה הרי את מקדשת לי באותו מנה שפלוני נותן לך בשבילי ויש אומרים אף לאחר נתינה כן שיאמר הרי את מקדשת לי במנה שנתן לך פלוני בשבילי ומקדשת משעת נתינת המעות שזהו כנתרצה הבן... ויש אומרים אף בלא אמירתו הואיל ומכל מקום נתרצה בכך אלא שאין זה נראה כמו שנבאר בפרק שני:

3 ממה שכתבנו שאדם רשאי לומר הי לך מנה והתקדשי לפלוני שאני שלוחו למדת שכל שנתמנה שליח לקדש את האשה אין צריך שיהא המשלח מוסר לו במה יקדש אלא מקדשה השליח בשלו ודיו ואין צריך שתדע האשה אם הוא של מקדש או של שליח ומכל מקום אם נתן הוא לו במה לקדש צריך שיקדשנה באותו דבר בעצמו עד שיאמר לו בדבר זה או במה שתרצה ויש אומרים שאם מסר לו מעות ועירבם השליח בשלו אין קפידא בכך שמן הסתם אינו מקפיד בין מעות למעות אחר שהכל כדבר אחד ומכל מקום לרוחא דמילתא יש נוהגים לכתוב שיקדשוה בדבר זה שמסר לו או במה שירצה וכשאין הוא אומר כן כותבין בשטר השליחות שהמשלח מסר לו דבר פלוני ואם הוא מוסר לו דינר מזהירים את השליח שלא לערבו בשלו:

4 אמרה לו תן מנה לפלוני ואקדש אני לו אע"פ שאינה הנאה מגעת לידה שאין הקונה חסר כלום בקנינו מקדשת מדין שניהם ר"ל מדין ערב ועבד כנעני ואף זו כשיאמר לה בשעת נתינה הרי את מקדשת לי בהנאת אותו מנה שנתן לי פלוני במצותך והוא הדין באמרה תן מנה לראובן ואקדש לשמעון:

5 הי לך מנה ואקדש אני לך באדם חשוב מקדשת וכשיאמר לה הרי את מקדשת לי בהנאת מה שקבלתי מתנה ממך או בהנאת דינר שאת נותנת למי שיפיסני לקבל מתנה הימך:

6 ומכל מקום אם אמרה הי לך מנה וקנהו וקנה אותי אגבו אינו כלום שאין האשה נקנית באגב ודרך הקנאה ולא עוד אלא אפילו שהיתה נקנית דרך הקנאה הרי אדם כדין נכסים שיש להם אחריות ונכסים שיש להם אחריות אין נקנין אגב אותם שאין להם אחריות אדרבה את שאין להם אחריות נקנין אגב אותם שיש להם אחריות הנקנין בכסף ובשטר ובחזקה כמו שיתבאר ולענין ביאור זה שאמרו אם כן הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות אינו נאמר בדרך מוחלט שהרי עבד כמטלטלין הוא בקצת דברים ואף לכשתדונהו כקרקע אין מטלטלין נקנין אגבו כמו שהתבאר בקמא דקמא וכן לכשתדונהו במטלטלין אינו נקנה אגב קרקע וכן שלא הוקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא פירוש הדברים אלו היה בכאן שיכות בענין אגב כלל כך היה הדין:

7 דרכים אלו כלם כשם שנאמרו לענין קדושין כן נאמרו לענין ממון תן מנה לפלוני ותהא שדי קנויה לך הי לך מנה ותהא שדי קנויה לך בהנאת קבלתך באדם חשוב כלם קנו ויש חולקין בזו הרביעית שלא נאמר לדעתם דין אדם חשוב אלא בקדושין שהאשה רוצה לינשא לאדם חשוב אבל הקנאת שדה לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו אינה ואף דעת גדולי הרבנים נראה כן:

8 ממה שאמרו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקדשת מדין ערב למדו קצת מפרשים שאם אמר ראובן לשמעון תן מנה ללוי ואני אפרענו לך אע"פ שאין יכול שמעון לתבעו ללוי שהרי נתנו לו גובה מראובן אע"פ שאין הלוה משתעבד שכך הוא הענין בזו וקורהו דין ערב שכל שנכנס בשליחותו הרי הוא כאלו קבלם ויכול לשעבד עצמו עליהם וכן אם הלוה ראובן לשמעון והגיע הזמן ודוחקו לפרעו ואמר לוי מחול לו ואני פורע הרי הוא ערב אע"פ שהלוה פטור מכלום ואין זה ערב שלא בשעת מתן מעות שהרי עכשו הוא מחסר מעות על אמונתו וכן דנו מקצת חכמים בנרבונה ואיני רואה צורך בכך שכיוצא בזה חוב גמור הוא ולא ערבות:

9 אמר לאשה חצייך מקדשת לי אינה מקדשת שאין אשה ראויה לשנים אבל אם אמר התקדשי לחציי הרי זו מקדשת גמורה אין הכונה אלא לומר שאם ימלך לישא אחרת עמה שיעשה ברשותה הא מכל מקום חציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין אינה מקדשת שזה ודאי אין כאן אלא חציו שצד עבדות אינו ראוי לה בהיתר ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שהיא מקדשת מספק ויש אומרים מקדשת גמורה ומה שאמרו לישא בת חורין אינו יכול פירושו לכתחלה אבל דיעבד מקדשת ולדעת גדולי המחברים מיהא מקדשת מספק וכן כתבו שהמקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקדשת קדושין גמורים עד שתשתחרר ולכשנשתחררה מיהא גמרו קדושיה כקדושי קטנה שגדלה ואם בא אחר וקדשה קודם שנשתחררה מקדשת מספק לשניהם ודברים אלו של עבד ושפחה יתבארו ברביעי של גיטין:

10 האומר ידה של בהמה זו עולה או רגלה של בהמה זו עולה וכיוצא בזה מאיברים שאין הנשמה תלויה בהן אין כלה עולה ומכל מקום ידה או רגלה עולה וכיצד יעשה אם ישחטנה בעזרה הרי יש כאן חולין ואם ישחטנה בחוץ הרי יש כאן קדשים אלא תמכר לצרכי עולה ודמיה חלין חוץ מדמי אותו אבר והלוקח מקריב את כלה עולה והלה לוקח בדמי אותו אבר עולה קטנה מפני שקדשת האבר תפשה את דמיה או שיצא לחלין על יד הדמים ונמצאת כלה חלין ביד הלוקח ומקדישה מתחלה ויש מפרשים שאינו מוכר את הרגל כלל ומה שאמר ודמיה חלין חוץ מדמי רגל שבה שיטפא דלישנא הוא כלומר ודמיה חלין ביד המוכר חוץ מדמי הרגל שהרי לא נמכר ואין דמיו בידיו שאלו מכרו אף הם חלין בידו שאין המכירה מכירה כלל והדמים חלין בכל מקום שהן אלא מוכרה כלה חוץ מן הרגל והלה מקריבה והרגל קרב על שם הראשון ועולה לו כדין בהמת שותפין שהקדישוה ולדעת זה יראה שאם מכר לו את הרגל שחייב להחזיר את דמיו קודם הקרבה הא לאחר הקרבה לא שהרי כל שקירבה שלא לשם בעלים לא עלתה לבעלים אלא שאיפשר לומר שמאחר שבשנוי השם של קרבן כגון שהיתה עולה וחשב בה לשלמים שלא עלת לבעלים אמרו דוקא בשעקר שם הזבח בזדון אבל בטעות עלת לבעלים אף זה בטעות קירב הרגל לשמו ועלת לבעלים וחייב להחזיר את דמיו ולמדת מכל מקום לשיטה זו שאין הרגל נמכר וראיה לפירוש זה מה ששאלו בראשון של תמורה והא האי שני מייתי בהמה מחסרה אבר כלומר והיאך משלם נדרו בבהמה זו אחר שאין הרגל בכלל המכר שהרי הוא נדר בהמה שלמה ואין זו שלמה ותירצה באומר הרי עלי עולה בדינר ר"ל שלא נדר בהמה שלמה עולה אלא מה ששוה דינר מבהמה זו וזה מכר לו בהמתו בדינר חוץ מן הרגל והרי היא כבהמת שותפין שהקריבוה:

11 דברים אלו לא נאמרו אלא במקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו וכמו שפירשנו אבל אם אמר ראשה של זו או לבה של זו עולה הואיל והקדיש אבר שהנשמה תלויה בו הרי כלה עולה שמא תאמר אף באשה כשאמר חצייך מקדשת יתפשטו הקדושין בכלה אין זה כלום שהבהמה אין לה דעת שתעכב שלא תתקדש אבל אשה יש בה דעת אחרת בזולת דעתו של מקדש ואין הכל תלוי בו ואינה נשמעת אלא למה ששומעת והוא חציה והרי אינו כלום וזהו שאמרו בגמרא הא לא דמיא אלא להא דאמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה וחזר ולקחה והקדישה ר"ל שאחד מן השתפין הקדיש החצי שלו וחזר ולקח חלק האחר והקדישו הרי היא קדושה כלה הא קודם שלקחה לא שהרי אינו יכול להקדיש מה שדעת אחרת מעכבתו ויש שאין גורסין והקדישה אלא מכיון שלקח חצי האחר ואע"פ שלא הקדיש עדין אותו חצי שלקח קדושה היא שמאחר שכבר הקדיש חציה תכף שלקח חציה האחר נתפשטה הקדשה בכלה אלא שבספרים מוגהים מצאנוה כנוסח ראשון וכן כתבוה גדולי המחברים ומכל מקום חזר ולמד בסוף דבריו שאעפ"י שהיא קדושה אינה קריבה הואיל וכשהקדיש את החצי הראשון היו בעלים לחציה האחר שהיתה דעתם מעכבת את ההקדש מלהתפשט בכלה שהדחוי מעקרו משעת ההקדש הוי דחוי שלא להיות חוזר ונראה ותרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה עולה או שלמים לפי מה שהוקדשה ועושה תמורה ר"ל שאם אמר עליה הרי זו תמורת זו תופשת תמורתה ותמורתה כיוצא בה שלא ליקרב עד שלמדו ממנה שלשה דברים והם שהדחוי מעקרו הוי דיחוי כמו שכתבנו ואין למדין ממחוסר זמן ולאפוקי ממאן דאמר שאין דחוי שלא להיות חוזר ונראה אלא בדחוי הבא אחר ההקדש ר"ל שהיה נראה תחלה ואחר כך נדחה וכן שבעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין ושלא כדעת האומר אין דיחוי אלא בשחוטין כגון נשפך דם הזבח או נטמאו אימורין ועדין דם בכוס אבל בעלי חיים הואיל ועל ידי מום איפשר לו לצאת לחלין אין דיחויו דיחוי שלא להיות חוזר ונראה ולימד כאן שאף בעלי חיים כן וכן שיש דיחוי בדמים ר"ל בדבר שאינו קדוש אלא לדמים כגון זה שבשעה שהקדיש חציה לא היתה ראויה לקרבן ונמצא שלא היה עליה בשעת הדיחוי אלא קדשת דמים שתמכר ויקדשו דמי חציה ואע"פ כן אינה חוזרת ונראית ואין אומרין שאין דיחוי אלא בדבר שמקודש בגופו אבל מה שלא היה בו אלא קדשת דמים אין קדשתו חשובה לכלום והרי הם כחלין שהוקדשו שקרבין אלא יש דחוי אף בדמים ושמא תאמר וכיון שלמדנו שהדיחוי מעקרו הוי דחוי כבר למדנו ממילא שיש דחוי בדמים שהרי היכן מצינו דיחוי מעקרו בדבר שגופו קדוש מתחלתו פירשוה גדולי המפרשים כגון מצורע שהפריש קרבנותיו בתוך ימי ספירו ואבדו תוך הזמן והפריש אחרים והקריבם ואחר כך נמצאו הראשונים שהרי אלו קדושים מתחלתם קדשת הגוף וכיון שנדחו אין חוזרין ונראין אלא לדמיהם ולענין פסק מיהא גדולי המחברים כתבו שכל שחזר והקדיש חציה האחר אחר שלקחה קריבה שאין הדיחוי מעקרו דחוי בבעלי חיים ואף הם כתבו בה אע"פ שהוא קדשת דמים ואין לשונם מבורר אצלי שהרי כשאין בה אלא קדשת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה כמו שביארנו ואף אנו פסקנו בשני של פסח שני ובששי של יומא שאין בעלי חיים נדחין שלא להיות חוזרין ונראין לא בדחוי מעקרו ולא בנראה שנדחה:

12 מי שקדש את האשה ואמר לה חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך למחר וכן שקדשה בפרוטה חציה היום וחציה למחר ואפילו שנאמרו שני הלשונות תוך כדי דבור או אפילו אמר שני חצייך בפרוטה שהכל בדבור אחד כל אלו קדושי ספק הואיל ומכל מקום אין שם דבור אלא לחצי וגדולי המחברים פסקו בשתים הראשונות ר"ל חציך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה שמקדשת בודאי ונראה הטעם מפני שבעל התלמוד אמר על שתיהן אם תמצא לומר שמקדשת ומכל מקום הדברים מתמיהין שהרי בשאלת חצייך בפרוטה נתהפכו הדברים וכמו שאמר הכא ודאי בחדא זימנא קא אמר לה כלומר שאף כשתאמר בראשונות שדבור חלוק הוא ופסקה למילתיה בזו ודאי דבר אחד הוא ואעפ"כ נשאר בתיקו ובתוספות כתבו שכל אלו דוקא שנאמרו שני הלשונות בתוך כדי דיבור אבל אם אמר לה בשחרית חציך בפרוטה ולאחר זמן חזר ואמר חצייך האחר בפרוטה אפילו ביומו אין כאן בית מיחוש כלל וגדולי הרבנים חולקין בה ממה שאמרו כל ביומיה מונה והולך הוא כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום אלא שעקר הדברים כדעת התוספות שאין לשון מונה והולך נופל אלא בדבורים הסמוכים והתכופים ומכל מקום בחצייך היום וחצייך למחר אם קדשה אחר קודם מחר מקדשת לשני שאין לראשון בה לשון מעכשו או על מנת כלל:

13 שני בנותיך לשני בני שעשאוני שליח בפרוטה וכגון שהבנים גדולים והבנות קטנות וכן שמברר אי זו מהן לאי זה מהם כגון גדולה לגדול ולקטנה לקטן או פלונית לפלוני ופלונית לפלוני אף זה ספק שמא אחר נותן ומקבל הולכין ויש כאן ממון או שמא אין הולכין אלא אחר המקדש והמתקדשת ואין כאן ממון לאחד ונמצא שיש צד לקדש כמה נשים בפרוטה לקדושי ספק לאחד וכן בתך ופרתך בפרוטה או בתך וקרקעך בפרוטה הרי אלו קדושי ספק שמא הכונה לומר פרוטה בין הבת והפרה אע"פ שאין הפרה נקנית בכסף או בין הבת והקרקע ואין כאן פרוטה לקדושין או שמא הכונה לומר בתך בפרוטה והפרה במשיכה או הקרקע בחזקה ומתוך כך דנין את כלן בקדושי ספק ולענין בתך וקרקע הקרקע בחזקת בעליו:

14 המקדש את האשה בשיראין ובבגדים של משי שאין רוב העולם בקיאין בשומא שלהם כמה שוין אם אמר לה התקדשי לי באלו במה שהן הרי זו מקדשת אחר שהם שוים פרוטה והוא הדין כל שאמר התקדשי לי בשיראין אלו אע"פ שלא הזכיר במה שהן אע"פ שטועה בערך שלהם הואיל ואינה מוטעית בגוף השיראין להיותם ממין אחר כגון שסבורה שהן של חוטי זהב ואינן אלא משאר חוטין אלא שמוזהבים מעט וכן כיוצא בזה הא כל שהן בגופן כמו שהיא סבורה ושסתם בני אדם סבורים אלא שמוטעית בערך שלהן מקדשת ואם הזכיר לה סך שווי שבהן כגון שאמר לה התקדשי לי בשיראין אלו ששוים חמשים דינרין או התקדשי לי בחמשים דינרין והרי אלו בדמיהם ונמצאו שאינן שוים חמשים אינה מקדשת שהרי על דעת חמשים ירדה ונמצאת מוטעית למפרע אבל אם היו שוים חמשים אע"פ שלא נשומו לפניה בבקיאים הרי היא מקדשת ואין אומרים מכיון שלא נתברר לה כן לא סמך דעתה עליהם ואם נתקדשה לאחר קודם השומא תהא מקדשת לשני אלא אין צריכין שומא וכל שהם שוין כך מקדשת משעה ראשונה והוא שאמרו שיראי לא צריכי שומא:

15 חכמי התוספות כתבו שלא אמרו שיראי לא צריכי שומא אלא בשיראין וכיוצא בהן שרוב בני אדם יודעין קצת שומתן אבל אם נתן לה נופך או מרגלית שאין רוב בני אדם בקיאין בשומא שלהם כלל אין דעתה סומכת כלל עד שישומו לפניה על ידי בקיאים ואבנא דכוחלא הנזכרת למטה לא אבן של מרגלית היתה אלא אבן חקוקה שהיו נותנין בה כחול והוא דבר שערכו ידוע אלא שהוא מועט ונתפשטו מדבר זה לומר שלא לקדש בטבעת שיש עליה אבן עד שישומו את האבן לפניה מפני שדעתה אף על המרגלית ואע"פ שאמרו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה דוקא במלוה ופרוטה שהאחד בעין והאחד אינו בעין וודאי דעתה על אותה שהוא בעין אבל מרגלית וטבעת ששניהם בעין דעתה על שניהם ומכל מקום אין צורך בדברים אלו שהמקדש אינו מזכיר סך השווי אלא הרי את מקדשת לי בדבר זה וכל שהוא כן הרי הוא כאומר בכל דהו ר"ל במה שהן ובכל דהו הכל מודים שאין צריך שומא בשום דבר ואפילו אמרה סבורה הייתי שהוא שוה יותר ולא היה בלבי להתקדש אלא בערך כך דברים שבלב הם והרי הוא כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה שמקדשת ודאית כמו שיתבאר ומכל מקום דוקא כשהאבן היא אותה שהיא סבורה אלא שטועה בסך השווי אבל אם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב הרי זה כהטעתה והרי הוא כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורין כך ואינה מקדשת ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום ומתוך שהרבה רבנים מסכימים בכך נהגו להחמיר שלא לקדש בטבעת עם אבן אלא אם כן מודיעין אותה בפירוש שלא יהא דעתה אלא על הטבעת:

16 ויש אומרים שהמקדש במטבע אינו כלום מפני שהוא שוה יותר מכדי דמיו מצד הצורה ונמצאת דעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא ואין הדברים כלום:

17 וכן נחלקו הרבה רבנים במקדש בקרקע אם קדושיו כלום אם לאו מהם שכתבו בהנחה פשוטה שקדושיו קדושין הואיל והקנה לה בקנין הראוי לקרקע וגדולי פרובינצא חולקים לומר שאינה סומכת להקנות עצמה בדבר שאי אפשר לה להצניעו לעצמה ודעתי נוטה לזה ממה שבגרושין אמרו בהדיא שאם כתב את הגט במחבר לקרקע אפילו נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתוב דבר הניתן מיד ליד ואף כאן כי יקח כתוב ונתינה וקיחה שניהם לדבר אחד הנקח מיד ליד הם אמורים ואע"פ שמכל מקום לא נאמר יקח על האשה כבר דרשוהו בקיחה קיחה על הכסף וכן שיש להקיש הויה ליציאה וכן שבשלושה דרכים ששוו גיטי נשים לשחרור עבדים אמרו בראשון של גיטין וליתני מחובר שפסול בשניהם ותירץ בסוף השמועה מילתא דליתא בקדושין קתני אבל מחובר ושאר הנזכרים שם אף בקדושין פסול ואע"פ שאנו מפרשין אותה שם בשטר קדושין שאינו נכתב במחבר ושאפילו נתן לה הקרקע אינה מקדשת הואיל ואין נותנו לה בתורת שוה כסף מכל מקום ראוי לחוש לדברי הרבנים ואף גדולי הדור מביאין ראיה שמקדשת מדקתני בתוספתא של מסכתא זו המקדש באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושב' בדימוס ובמה שעליו במרקילוס ובמה שעליו וכל שחל עליו איסור ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקדשת מדקתני אשרה ועיר הנדחת ותלה הטעם משום ע"ז אלמא כיוצא בו בעלמא מקדשת ומכל מקום יש דוחין שלא הוזכרה אלא משום סיפא ר"ל במכרן וקדש בדמיהן שמקדשת ואין זה כלום דמדקאמר אע"פ שמכרן כלומר ולא מבעיא בלא מכרן אלמא דבעלמא כי האי גונא מקדשת ומכל מקום יש מפקפקין שמא דוקא הני דהוו להו תלוש ולבסוף חברו הא קרקע עולם מהיכא ונמצאו מפרשים באשרה שנטעה ביחור של אילן וכל זה הבל דאפילו למאן דאמר תלוש ולבסוף חברו כתלוש בתלוש ונטעו לא אמר וכן מוכיח בהכשר זרעים בהעור והרוטב קי"ח ב' ואף בתלמוד המערב מוכיח בגט דבמחבר לא מדכתיב ספר שהוא תלוש וניתן מיד ליד הא בקדושין לא ומתוך בלבולין אלו ראוי להחמיר:

18 מי שקדש בדבר אחד והפיל עליו שם אחר כגון שנתן לה דינר ואמר לה התקדשי לי בטבעת זה הואיל ואמר לה זה ושהיא הבינה והכירה שדינר הוא וקבלתהו יראה לי שחוששין לה וצריכה גט שאף היא יודעת שאין זה טבעת והוא נותן והיא מקבלת לשם קדושין ושניהם מתכונים להעלות שמו כן על הדרך שאמרו שבועות כ"ט א' צפרא חזא ואסיק שמיה גמל ואע"פ שבענין מכירה אמרו ב"מ ק"ד א' והוא דמתקרי בית כור בקדושין מיהא יראה הדין כמו שכתבנו וראיה לדבר לדעתי שהרי כשאמר לה במנה זה ודאי כאלו אומר במנה של כסף וכשנמצא זו דינר של נחשת אמרו עליה למטה אי דידעא ביה סברה וקיבלה אלא שאינה ראיה גמורה שאין כל המנה מפסיד שמו מפני דינר אחד של נחשת ואלו היה כל המנה של נחשת ואמר לה במנה של כסף והיא והוא יודעין ומכירין שהוא של נחשת שזהו נדון שלפנינו לא הוזכרה מכל מקום ראוי להחמיר הא מכל מקום כל שהיא סבורה שהוא הענין שהוא קוראו כן אינה מקדשת שהרי זה כיין ונמצא של דבש או של דבש ונמצא של יין שאינה מקדשת כמו שיתבאר וכן אם פניה מכוסות בשעת הקבלה ואינה יודעת מה הוא נותן לה כל שהפיל עליו שם אחר אינה מקדשת אבל כל שהיא מכרת הענין מקדשת אע"פ שהוא קוראו בשם אחר הן בלשון שהיא מבינה הן בלשון הקדש וזהו לשון בכוס זה של יין ונמצא של דבש כלומר שאף היא לא היתה סבורה שהיא של דבש הא אלו ידעה שהוא של דבש אע"פ שהוא קוראו יין מקדשת ואף לענין מכירה מצינו כיוצא בה בפרק בית כור רב פפא זבן ארעא מההוא גברא ואמר ליה עשרין גריוי הנין ולא הוו ביה אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי אמר ליה סברת וקיבלת כלומר הואיל ובשעת מכירה לא אמרת ליה והא תנן עד שתות ינכה ואמר ליה הני מילי היכא דלא קים ליה מר הא קים ליה בגויה אמר ליה והא עשרין קאמר דעדיפא עשרין קאמר ולמדנו מכאן שאם שקל כוס של כסף לפניה וידעה היא כמה זקוקים יש בו ואינו כן הואיל ואף היא יודעת מקדשת: